רקמת סשיקו ורקמה יפנית – יש הבדל
אנשים מתייחסים לרוב לרקמה של Sashiko כאל רקמה יפנית. ולמרות שבשני המונחים יש את המילה רקמה, בתור יליד יפן וכמדריך לעיצוב Sashiko מסורתי, אני רוצה להקדיש את הזמן כדי להסביר את ההבחנה בין השניים.
קודם כל, בואו נסתכל בוויקיפדיה להגדרה של מהי רקמה:
רִקמָה היא אומנות או מלאכת יד של קישוט בד או חומרים אחרים עם מחט וחוט או חוט. מאפיין של רקמה הוא שהטכניקות הבסיסיות או התפרים של העבודה המוקדמת ביותר – תפר שרשרת, תפר חור כפתור או שמיכה, תפר ריצה, תפר סאטן, תפר צלב – נשארו הטכניקות הבסיסיות של רקמה ידנית כיום.
רקמת סשיקו היא צורה ותיקה וקלאסית מאוד של תפירה ידנית באמצעות תפרי ריצה פשוטים. משמעות המילה היפנית Sashiko היא „דקירות קטנות“. סשיקו נולד מהצורך לשמר ולתקן בגדים בתקופה שבה בד לא היה זמין באופן נרחב לחקלאים ודייגים.
סשיקו נחשבה לרקמה פונקציונלית או כצורה של תפירת חיזוק דקורטיבית לתיקון נקודות בלאי או קרעים עם טלאים. כיום, טכניקת תפר ריצה זו משמשת לעתים קרובות אך ורק למטרות דקורטיביות בהכנת שמיכות, ארנקים או תיקים וכריות קטנות.
רקמה יפנית (ניהון שישו ביפנית) היא טכניקת רקמה שחוזרת יותר מאלף שנה אחורה. הוא משתמש בדוגמאות מורכבות, בחוטי משי וזהב, ובמוטיבים סמליים מסורתיים המעובדים על בדי משי עדינים. בשלביה הראשונים, ובניגוד להיבט הפונקציונלי של רקמת סשיקו, רקמה יפנית שמורה לקישוט פריטים ששימשו במהלך טקסים דתיים.
עם הזמן, כאשר השישו פיתחה את האיכויות והמאפיינים היפניים הייחודיים שלו, היא קיבלה מטרה אמנותית יותר. בשלבים המוקדמים, shishu היה זמין רק לקבוצה נבחרת; רק הדרגות הגבוהות ביותר בחברה יכלו להרשות לעצמן עבודה כה יקרה. עם זאת, לאחר אלף שנים של שפע, מורשת תרבותית זו מתעוררת לתחייה בקרב חובבי תפירת ידיים והיא זמינה כעת לקהל רחב יותר.
