Assoc. ד“ר. ראיון של כרם אקסה על הרומן עטור הפרסים שלו
14 מה 2023
המורה שלנו, שזכתה בפרס הרומן של אטילה אילהאן לשנת 2023 עם הספר „מקום רחוק מהמוות“, א.ש. ד“ר. כרם אקסן ענה על שאלותינו לגבי הרומן עטור הפרסים שלו.
חֲדָשׁוֹת: משרד המדיה והתקשורת של ITU
בנוסף לחינוך האקדמי ב-ITU, צוות הפרופסור-מורים שלנו במחלקה למדעי הרוח והחברה, א. ד“ר. כרם אקסן ענה לשאלותיו של עורך החדשות של מנהלת התקשורת של ITU, Fatih Czakoglu, על הרומן עטור הפרסים וההרפתקה הספרותית שלו.
– הרומן האחרון שלך מקום רחוק ממוות (2022) זכה לאחרונה בפרס הרומן של אטילה אילהאן לשנת 2023. מוקדם יותר אנחנו כאן (2013) ו ממלכת החלומות עשית לעצמך שם בעולם הספרותי עם הרומנים שלך (2017). אנו יודעים שאתה עוסק באופן אינטנסיבי בתיאטרון ותרגמת יצירות של סופרים כמו מישל פוקו. הספרים שלך מכילים גם פניות וטכניקות על ז’אנר הרומן והסיפורת. במקרה זה, ברור שז’אנר הרומן תופס מקום מיוחד בהרפתקה הספרותית שלך. איפה בדיוק המקום של הרומן בשבילך?
כן, למרות שאני מתעניין גם בסיפורים קצרים ומאמרים, אני יכול לומר בבטחה שהרומן הוא הז’אנר בראש סדר העדיפויות שלי. למעשה, בהתחלה לא הייתה לי העדפה מיוחדת, אחרי הכל, כמו הרבה אנשים, התחלתי לכתוב עם שירים וסיפורים. כמובן, אין היררכיה בין כל הסוגים הללו, אבל אפשר לדבר על היכולות הייחודיות של כל אחד. אז מהן האפשרויות שמספק הרומן? למעשה, את התשובה לכך נוכל למצוא בתולדות הרומן, במגוון הרב שההיסטוריה הזו פותחת בפנינו. קודם כל, הרומן הוא ז’אנר גמיש ביותר, ובמידה שהוא גמיש הוא מאפשר מקום לחופש. זה מאפשר לך להשתמש בסגנונות סיפור רבים ושונים, סגנונות סיפור ואסטרטגיות סיפור. ניתן לבחור אורך, היקף, תוכן, פירוט וכו‘. אין כמעט כללים נתונים שמגבילים אותו במונחים של אם תסתכלו על המסורת הרומית, תמצאו חוויות מעניינות בכל התחומים הללו. החופש הזה מאוד מושך אותי.
כמו כן, כמובן, אני חושב שחשוב מאוד שהרומן יהיה ז’אנר של העידן המודרני ושבסופו של דבר הוא ידבר על חיי אדם מההיבטים החילוניים שלהם. עולמו של הרומן אינו היררכי, אלא אופקי: כל אדם בכל פינה בעולם, על כל החיפושים, הסתירות והמבוי סתום שלו, יכול להיות נושא הרומן. אני אוהב את האופקיות הזו. וההומור שמאפשר את זה…
– אתה בוגר סוציולוגיה ופילוסופיה. אתה אקדמאי של המחלקה למדעי הרוח והחברה של ITU. איך לדעתך היותך פילוסוף ואקדמאי תורם לכתיבה שלך, או מה ההשפעה של להיות סופר על חייך האקדמיים וסגנון ההוראה שלך?
כשבחרתי בפילוסופיה כמגמה לאחר לימודי התואר הראשון, ידעתי שאמשיך להתעניין מקרוב בספרות, וקיוויתי שהשניים ימשיכו בצורה הרמונית יחסית. מצד שני, למשל, לא בחרתי במיוחד להמשיך בקריירה אקדמית בספרות כי הרגשתי שהעיסוק בספרות ברמה התיאורטית יהיה בעייתי מבחינת הכתיבה. אחרי הכל, משאלתי המקורית הייתה שהפילוסופיה והספרות יתרמו זו לזו מבלי להפריע זו לזו. כמובן, החיים תמיד מסובכים מהצפוי: מאוחר יותר, היחסים בין פילוסופיה לספרות הפכו עבורי למתוח ופרודוקטיבי כאחד. נתחיל במתח: הסיבה הראשונה לכך היא חוסר ההתאמה של הציוויים הצורניים של החשיבה והכתיבה האקדמית עם החופש הנדרש מהגישה הספרותית. הסיבה השנייה קשורה לתוכן הפילוסופיה. הרי הטענה העיקרית של הפילוסופיה היא לנסות להסביר את הכלל ובמידת הצורך להעלות תיאוריות מופשטות שיאפשרו להאיר עובדות בודדות. אבל האמנות, במיוחד הספרות, וליתר דיוק הרומן, עוסקת בעיקרה בייחודיות ובקונקרטיות, ושואבת ממנה את כוחה. אחרי הכל, הסופר לא מדבר על אהבה באופן כללי, אלא, למשל, על חווית האהבה של אדם זה או אחר.
באשר לחלק היצרני של היחס: בספרות אנו עוסקים בעיקרו ביחיד, אך כל מה שאנו אומרים יש מאחוריו תחום אסוציאציה המתפרש על נושאים כלליים יותר, בירורים ואולי אלמנטים. נקרא פילוסופי. אני חושב שלהיות קורא טוב של פילוסופיה, שהיא המטרה העיקרית של החינוך לפילוסופיה, תורם למחבר בשלב זה, או נניח שאני מקווה. פילוסופיה היא משהו שמחייה ומזין את תחום ההתאגדות הזה.
– מקום רחוק ממוות, אתה משתמש בטכניקה שונה משני הספרים הראשונים שלך ומשנה את המספר. הבדל נוסף ברומן האחרון שלך הוא שהגיבורים אינם עוד סופרים או אינטלקטואלים. בנוסף, הבנת את הדרך שבה העלילה מתקרבת לאור הזרקורים. האם אתה חושב שלחשיבה על טכניקות נרטיביות יש קשר למשיכה של הקורא לתוך הטקסט או לחשוב על הקורא?
הרשו לי להתחיל מלדבר על היכן נמצא הקורא בתהליך היצירה עבורי ואענה על שאלתכם. קודם כל, אני לא מסוג הסופרים שכל קורא היה חולם עליהם, סופר ש“כותב לעצמו“, כפי שנהוג לומר. אני חושב שהשפה היא בסופו של דבר חלק, אולי החלק החשוב ביותר, מהקיום המשותף בין אנשים, ולכן גם לכתיבה האישית ביותר יש חותם והשפעה של תודעות אחרות משלנו. אז, כן, אני חושב על הקורא, אבל במקום על הקורא „באופן כללי“, אני מדמיין קבוצה מסוימת של קוראים שאיתם אני רוצה ליצור שיחה טובה. חלק מהקבוצה הזו מורכבת מאנשים ספציפיים, בעיקר אשתי וחברים, והשאר היא קהילה גדולה יותר של קוראים שהופכת יותר ויותר מטושטשת ומעורפלת. זה נהדר לפגוש אנשים מהציבור הרחב הזה אחרי פרסום רומן ולראות איך זה מהדהד אותם.
אבל אני לא חושב שאני לוקח את הקורא בחשבון כשאני עושה את הבחירות השונות שאתה מזכיר ברומן הזה. בסופו של דבר, הכוח המניע האמיתי הוא רעיון, נושא, דמות, סיטואציה או אירוע שמרגש אותך. ברומן הזה – בניגוד לקודמים – הניצוץ הראשון עבורי היה האירוע והשלכותיו. העלילה, הדמויות והנרטיב ברומן נוצרו בהדרגה מנקודה זו. בשלב הזה אני יכול לומר שלא חשבתי יותר מדי על הקורא, זה היה האינטואיציה והסקרנות שבאמת הנחו אותי. עם זאת, ככל שהנרטיב נעשה קונקרטי יותר, צצו אפשרויות מסוימות והתחלתי לחשוב יותר על קוראים שאינם עצמי. כי עכשיו התחלתי לחשוב איך מה שכתבתי יהדהד במוחות אחרים ולאן הנרטיב ייקח את הקוראים.
– בחייהם של גיבורי הרומן שלך, אנו נתקלים לא פעם בבעיות כלכליות, כמו עבודה וקניות, שנראות קטנות, אך מעסיקות את רוב חיינו. אחרי שיוסיף נולד, ימיו ללא שינה של סאיט, הוויכוח של עומר עם סאיט על הכסף שנתן לתכשיטן, התעוררו בעיות יומיומיות רבות. מקום רחוק ממוותמעובד ב למרות שפרטים כאלה תורמים לאווירה של הרומן, הם יכולים לפעמים להפוך את עקבות הסיפור לבלתי נראים. כסופר, האם אתה מתייחס לחיי היומיום של הדמויות בפרט, או היכן אתה רואה את זה בנרטיב?
קודם כל, אני חושב שהביטוי „להפוך סימני תפרים לבלתי נראים“ הגיוני. חשוב לי להיות מסוגל לעשות את זה. אני חושב שמה שאתה אומר נכון, לפרטים כאלה יש השפעה כזו. כלומר, הם מוסיפים סוג של ספונטניות וטבעיות לזרימת הרומן. מצד שני, פרטים כאלה עד סופו אני לא יכול לדעת אם השתמשתי בפער (כלומר כדי להסתיר את קצבאות התפר). אם הדמויות מגיעות לרמה מסוימת של חיוניות בזמן כתיבת הטקסט, פרטים קטנים כאלה נכללים אוטומטית בטקסט. זה משהו שאני אוהב. כשזה עובד, זה מוסיף חיוניות אחרת לסיפור. החיוניות הזו משרתת אוטומטית את מה שאתה אומר.
– אתה עובד אקדמי כמדען חברה במוסד עם שם טכני כמו ITU. למרות ש-ITU ידועה באדריכלים והמהנדסים שהיא מכשירה, זו האוניברסיטה שבה למדו סופרים כמו אוגוז אטאי ועלי תאומן וסופרים כמו אורחאן פאמוק למדו קורסים. איך אתה מוצא את הגישה של תלמידי ITU לספרות, אמנות ופילוסופיה?
אני חושב שראוי לענות על השאלה הזו דרך הסטודנטים, כי הם „תלמידי ITU“ שאני מכיר הכי טוב. רוב הקורסים מסוג ITB ו-SNT שאני מלמד נועדו לספק נקודות מבט חדשות לסטודנטים להנדסה ולפתוח להם תחומים שונים לנשום. כמובן שבדרך כלל העדיפות הראשונה של תלמידים נכנסים היא לא התחומים שאני מלמדת, אבל בכל כיתה אני נתקלת בקבוצת תלמידים שיש להם עניין יוצא דופן בפילוסופיה או באמנות. כמובן, זה משמח אותי. אני מבחין בכך במיוחד בפילוסופיה: לאחר שלימדתי פילוסופיה במשך תקופה ארוכה, אני יכול לומר שבהשוואה לפני עשר שנים, יש עלייה במספר התלמידים שמסתכלים על תחום זה כעניין מיוחד. אני חושב שניתן להסביר זאת על ידי העניין המוגבר יחסית בפילוסופיה בטורקיה. לצערי, אין לי מספיק תצפיות על הספרות כי אני לא מלמד כרגע קורס מבוסס ספרות. בקורסי פילוסופיה של האמנות אני נותן לפעמים דוגמאות מספרות, אבל את הזרימה העיקרית של הקורס אני מבסס על אמנות פלסטית. עם זאת, יש בי רצון ללמד את הקורס „חברה וספרות“ בשנים הקרובות. מעניין איפה עומדת הספרות בחייהם של הצעירים של היום, מה הם קוראים, מה מרגש אותם?
– לבסוף, כקורא, אילו רומנים אתה קורא? אילו רומנים קראת לאחרונה?
קודם כל, אני מודה שאני לא קורא כמה רומנים כמו שהייתי רוצה. כפי שאתה יכול לדמיין, קריאת טקסטים לפילוסופיה תופסת את רוב הזמן שלי. כשיש לי הזדמנות לקרוא, אני מסתובב בין בערך שני סוגים של רומנים: מצד אחד, יש את הקלאסיקות של המאות ה-19 וה-20. למשל, בשנים האחרונות קראתי מאסטרים רבים שכתבו בגרמנית, כמו יוסף רוט או רוברט וולסר. לפעמים אני חוזר וקורא קלאסיקות רוסיות, בעיקר את סיפוריו של צ’כוב, הרומנים של דוסטוייבסקי, חלקם בפעם הראשונה, חלקם בפעם השנייה. במשך זמן מה קראתי הרבה על גוסטב פלובר דרך סדרת הפודקאסט „מכתבים מפלובר“ שהפקתי עם אמרה איבז. בין הקריאות האחרונות שאני יכול לכלול בקבוצת ה“קלאסיקה“ הזו, נמצא ספרו של אוגוז אתאי (אני קורא אותו בפעם השנייה). מי שלא יכול להצילגם אני יכול לספור.
הקבוצה השנייה מכילה רומנים מאת סופרים רלוונטיים יותר, או לפחות עדיין בחיים. המטרה של זה היא לבדוק את הדופק, לראות מה כתוב היום ואילו ניסויים נערכים. לדוגמה, אני יכול למנות שתי תגליות מעניינות לאחרונה בקבוצה זו – דאג סולסטאד ווילהלם גנזינו.
